בדומה לבתולה מריה, האדם המתבונן הינו אדם המרוכז כל כולו באלוהיו

פני הרחמים

פרסם האפיפיור פרנציסקוס את הצהרת יובל הרחמים בשבת, ה-11 באפריל 2015, ערב חג רחמי האל. תודה לדימה שתרגם את הטקסט.

 



פרנציסקוס
הבישוף של רומא
משרת משרתי האלוהים
לכל הקוראים איגרת זו
חסד, רחמים ושלום

1. ישוע המשיח הוא פני הרחמים של האב. במילים אלו, בהחלט ניתן לסכם את רז האמונה הנוצרית. הרחמים נעשו חיים ומוחשיים בישוע מנצרת ובו הגיעו לשיאם. האב, "הַמָּלֵא רַחֲמִים" (אפסיים ב:4), לאחר שהתגלה למשה כ-"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד:6), מעולם לא הפסיק להראות, בדרכים מגוונות במהלך ההיסטוריה, את טבעו האלוהי. "כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת" (גלטיים ד:4), כשהכול סודר על פי תכנית הישועה שלו, הוא שלח אל העולם את בנו, שנולד ממרים הבתולה, כדי לגלות את אהבתו לנו בצורה חד משמעית. מי שרואה את ישוע רואה את האב (ראה: יוחנן יד:9). ישוע מנצרת, בדבריו, מעשיו ובכל ישותו מגלה את רחמי האב. [1]

2. עלינו להרהר תמיד ברז הרחמים. זהו מקור לשמחה, שלווה ושלום. ישועתנו תלויה בכך. רחמים: מילה שמגלה את רז השילוש הקדוש. רחמים: המעשה המוחלט והנשגב בו אלוהים בא לפגוש אותנו. רחמים: החוק הבסיסי ששוכן בליבו של כל אדם שמביט בכנות בעיניי אחיו ואחיותיו בשבילי החיים. רחמים: הגשר שמחבר בין האלוהים לאדם, הפותח את ליבנו לתקווה שנהיה אהובים למרות חטאינו.

3. לעתים אנו נקראים להביט בתשומת לב יתרה ברחמים כדי שנהיה אותות משמעותיים יותר לפעולת האב בחיינו שלנו. מסיבה זו הכרזתי על שנת יובל מיוחדת של רחמים כזמן מיוחד לכנסייה, זמן בו עדות המאמינים תוכל לצמוח ולהיעשות נוכחת יותר.

השנה הקדושה תיפתח ב-8 בדצמבר 2015, חג העיבּוּר ללא-רבב. המועד הליטורגי הזה מזכיר את מעשי האלוהים החל מראשית תולדות האנושות. לאחר חטאם של אדם וחווה, האלוהים לא רצה לזנוח את האנושות לבדה, לגסוס בחטאיה. לכן, הוא הפנה את מבטו למרים, קדושה וללא-דופי באהבה (ראה: אפסיים א:4) ובחר בה להיות אמו של גואל האדם. בפני חומרת החטא, האלוהים מגיב במלא הרחמים. לעד הרחמים יגברו על כל חטא ואין איש היכול להציב גבול לאהבת האלוהים, המוכן לסלוח בכל עת. יהיה לי העונג לפתוח אל הדלת הקדושה בחג העיבור ללא-רבב. באותו היום, הדלת הקדושה תיעשה לדלת של רחמים שכל העוברים דרכה יחוו את אהבת האלוהים המנחמת, המוחלת ונוטעת התקווה.

ביום ראשון שלאחר מכן, יום א' השלישי בתקופת הציפייה, הדלת הקדושה של הקתדרלה של רומא - דהיינו, הבזיליקה של יוחנן הקדוש בלטראנו - תיפתח. בשבועות שלאחר מכן, דלתותיהן של הבזיליקות האפיפיורות האחרות תיפתחנה. באותו יום ראשון, אכריז שבכל כנסייה מקומית, בקתדרלה - הכנסייה האם של המאמינים בכל אזור מסוים - או בקתדרלה משנית או בכנסייה בעלת חשיבות מיוחדת, דלת רחמים תיפתח למשך השנה הקדושה. לפי החלטת הבישוף המקומי, דלת דומה יכולה להיפתח בכל מקום קדוש אותו פוקדים קבוצות רבות של צליינים, מכיוון שלעתים קרובות ביקורים באתרים הקדושים הללו הינם רגעים מלאי-חסד בהם אנשים מוצאים דרך לחזור בתשובה. כל כנסייה שהיא, אפוא, תהיה מעורבת ישירות בחיים של השנה הקדושה הזו כרגע יוצא דופן של חסד והתחדשות רוחנית. כך שנת היובל הזו תצוין הן ברומא והן בכנסייה המקומית כאות מוחשי לאחדותה האוניברסלית של הכנסייה.

4. בחרתי בתאריך ה-8 בדצמבר מכיוון שהוא עשיר במשמעות בתולדות הכנסייה בעת האחרונה. למעשה, אפתח את הדלת הקדושה ביום השנה החמש-עשרה לנעילת מועצת הוותיקן האקומנית השנייה. הכנסייה חשה צורך עז לשמר את חיותו של מאורע זה. עם המועצה, הכנסייה החלה שלב חדש בתולדותיה. אבות המועצה ראו בבהירות, בהשארה אמתית של רוח הקודש, את הצורך לדבר על האלוהים אל בני אדם של זמנם בצורה נגישה יותר. הביצורים, שהקיפו למשך זמן רב מידי את הכנסייה, נהרסו ובאה העת להכריז את הבשורה בדרך חדשה. היה זה שלב חדש בהכרזת הבשורה הקיימת מקדמת דנא. היה זה ניסיונם החדש של כל הנוצרים לתת עדות להוטה ונחושה יותר לאמונתם. הכנסייה חשה באחריות להיות אות חי לאהבת האב בעולם.

אנו נזכרים בדבריו הנוקבים של הקדוש יוחנן העשרים-ושלושה כשבפתיחת המועצה התווה לה את דרכה: "עתה כלת המשיח רוצה להשתמש במרפא הרחמים במקום להתחמש במידת הדין ... הכנסייה הקתולית, האוחזת בידיה את לפיד האמת הקתולית במועצה אקומנית זו, רוצה להראות עצמה כאם אוהבת לכל; סבלנית ורחבת-לב, ניגשת בחמלה לילדיה המופרדים ממנה." [2] המוברך פאולוס השישי דיבר בצורה דומה בחתימת המועצה: "ייטב בעינינו להצביע על הדרך בה אהבה נעשתה למאפיין הדתי העיקרי של מועצה זו ... הסיפור הנושן על השומרוני הטוב נהיה לאות ומופת של רוחניות המועצה ... גל חיבה והערכה פרץ מן הכנסייה אל עבר עולמה המודרני של האנושות. אכן, טעויות גוּנוּ, מכיוון שהאהבה דורשת זאת לא פחות מן האמת, אך עבור הפרטים לא היו אלא הוכחה, כבוד ואהבה. במקום ניתוחים מדכאים, תקנות מעודדות; במקום תחזיות קודרות, מסרים של אמון הובעו על ידי הכנסייה לעולם של ימינו. לא זו בלבד שערכי העולם המודרני כובדו, אלא אף הורמו על נס, מאמציו אושרו, שאיפותיו טוהרו ובורכו ... נקודה נוספת שעלינו להדגיש היא זו: כל התורה העשירה מתועלת לכיוון אחד - שירות האנושות, בכל תנאי, בכל חולשה וצורך". [3]

ברגשות הוקרה על כל מה שהכנסייה קיבלה ובתחושה של אחריות למשימה שעומדת לפנינו, נחצה את הדלת הקדושה מלאי ביטחון בכך שכוחו של האדון הקם, שתומך ללא הרף במסענו, יחיה אותנו. יהי רצון שרוח הקודש, שמנחה את דרכים של המאמינים בשעה שהם לוקחים חלק במעשי הישועה של המשיח, תוביל בראש המחנה ותתמוך בעם האלוהים כדי שהוא יהגה בפני הרחמים. [4]

5. שנת היובל הזו תיחתם בחג של המשיח המלך ב-20 בנובמבר 2016. ביום זה, כשננעל את הדלת הקדושה, אנו נתמלא, בראש ובראשונה, בתחושה של הודיה והוקרה לשילוש הקדוש, על כך שהוענק לנו זמן מיוחד של חסד. אנו נפקיד את חיי הכנסייה, כלל האנושות והיקום כולו לשלטונו של המשיח ונבקש ממנו לנסוך את רחמיו עלינו כטל השחר, כדי שכולם יוכלו לצעוד יחדיו בכינון עתיד מזהיר יותר. מה רב רצוני שהשנה הבאה עלינו תהיה עטורה ברחמים, כדי שנוכל לגשת לכל אדם ולהביא לו את טובו וחמלתו של האלוהים! יהי רצון שמזור הרחמים יגיע לכל אחד ואחת, למאמינים ולרחוקים ביותר, כאות לכך שמלכות האלוהים אכן בקרבנו!

6. "ראוי שהאלוהים ינהג ברחמים וכך הוא מביע את כל-יכולתו בדרך מיוחדת". [5] דבריו של תומאס אקווינס הקדוש מראים שרחמי האלוהים, במקום שיהיו אות לחולשה, הם אות מוחשי לכך שהוא כל-יכול. מסיבה זו, הליטורגיה, באחת מתפילותיה הקדומות ביותר, מורה לנו לומר: "אלוהים, המגלה את עיקר עוצמתך ברחמיך ובמחילתך...". [6] לאורך תולדות האנושות, האלוהים תמיד יהיה זה שנוכח, קרוב, דואג, קדוש ומרחם.

"ארך אפיים ורב חסד". לעתים קרובות מילים אלו נמצאות בצמוד זו לזו בברית הישנה כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רחמיו מודגמים הלכה למעשה במעשיו הרבים לאורך תולדות הישועה, במקומות בהם הטוּב גובר על העונש וההרס. ספר תהילים מדגיש בצורה ייחודית את פאר מעשיו הרחומים: "הַסֹּלֵחַ לְכָל-עֲו‍ֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל-תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים" (תהילים קג:4-3). מזמור אחר מעיד בצורה מפורשת אף יותר על רחמיו המוחשיים: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים יְהוָה מַתִּיר אֲסוּרִים. יְהוָה פֹּקֵחַ עִוְרִים יְהוָה זֹקֵף כְּפוּפִים יְהוָה אֹהֵב צַדִּיקִים. יְהוָה שֹׁמֵר אֶת-גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת" (תהילים קמו:9-7). הנה ביטויים אחרים של מחבר המזמורים: "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם ... מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי-אָרֶץ" (קמז:6,3). בקצרה, רחמי האלוהים אינם רעיון מופשט, אלא מציאות מוחשית בה הוא מגלה את אהבתו כאהבה של אב או אם המוּנעִים עד לעומק הווייתם מהאהבה לילדם. לא תהיה זו הגזמה לומר שזוהי אהבה "מהקרביים". היא פורצת מהמעמקים בצורה טבעית, מלאה ברוך ובחמלה, במחילה וברחמים.

7. "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". זהו פזמון חוזר המופיעה לאחר כל פסוק במזמור קל"ו, המתאר את תולדות ההתגלות האלוהית. בשל רחמיו, כל מאורעות הברית הישנה ספוגים במשמעות עמוקה לישועתנו. הרחמים עושים את תולדות האלוהים וישראל לתולדותיה של הישועה. ניתן לומר שלחזור ולשנות "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כפי שהמזמור עושה, זו מעין שבירה של ממדי הזמן והחלל המטמיעה את הכול לרז האהבה הנצחי. אז נדמה שלא מדובר רק בתולדות העבר, אלא שלנצח האדם יהיה תחת מבטו מלא-הרחמים של האב. אין זה מקרה שעם ישראל רצה לכלול מזמור זה - הלל הגדול, כפי שהוא מכונה - במועדים החשובים ביותר שלו.

לפני ייסוריו, ישוע נשא מזמור רחמים זה כתפילה. מתי מעיד על כך בבשורתו כשהוא אומר ש"לְאַחַר שֶׁשָּׁרוּ אֶת הַהַלֵּל", ישוע ותלמידיו יצאו להר הזיתים. באופן סמלי, בשעה שהוא כונן את רז סעודת האדון כזכר נצחי לו ולקורבן הפסח שלו, הוא האיר עליו באור רחמיו. באותם רחמים הוא נכנס לייסוריו ולמותו, מודע לרז האהבה הכביר שהוא יביא לידי שלמות על הצלב. הידיעה שישוע עצמו התפלל מזמור זה מעצימה את חשיבותו עבורנו כנוצרים, מאתגרת אותנו לקחת את החיזורת בחיי היומיום שלנו בנשיאת תפילת הלל זו על שפתינו: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

8. בעוד ענינו חוזות בישוע ובמבטו הרחום, אנו חווים את אהבתו של השילוש הקדוש מכול. השליחות שישוע קיבל מן האב היא לגלות את רז האהבה האלוהית בשלמותו. "הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה" (הראשונה ליוחנן ד:8), מכריז יוחנן בפעם הראשונה והיחידה בכתובים כולם. עתה אהבה זו נהייתה מוחשית ונוכחת בכל חייו של ישוע. ישותו אינה אלא אהבה, אהבה הניתן חינם. מערכת היחסים שהוא מכונן עם הניגשים אליו מביעה דבר-מה ייחודי ויוצא דופן. הניסים שהוא מחולל, בייחוד בפני חוטאים, עניים, דחויים, חולים וסובלים, נועדו ללמד רחמים. כל כולו מביע רחמים. אין בו חלק החסר בחמלה.

כשהוא ראה את הקהל ההולך אחריו, ישוע הבין שהם עייפים ותשושים, אבודים וחסרי מנהיג והוא חש חמלה עמוקה כלפיהם (ראה: מתי ט:36). על בסיס אהבה חומלת זו הוא ריפא את החולים שהובאו לפניו (ראה: מתי יד:14) ובאמצעות מספר זעום של כיכרות לחם ומעט דגים הוא השביע קהל עצום ורב (ראה: מתי טו:37). מה שהניע את ישוע בכל המקרים הללו היו אך ורק רחמים, עמם הוא הבין את ליבם של מי שפגש והגיב בהתאם לצורך העמוק ביותר שלהם. כשהוא בא לאלמנה בנעים והקים את בנה בהלווייתו, הוא חש חמלה אדירה לסבלה העצום של האם המקוננת והוא החזיר לה את בנה בהקימו אותו מן המתים (ראה: לוקס ז:15). לאחר שהוא שילח לחופשי את אחוז השדים בארץ הגרשיים, ישוע הפקיד בידיו את השליחות הבאה: "לֵךְ לְבֵיתְךָ אֶל מִשְׁפַּחְתְּךָ וְהַגֵּד לָהֶם מַה שֶּׁעָשָׂה לְךָ אֱלֹהִים בְּרַחֲמָיו עָלֶיךָ" (מרקוס ה:19). גם קריאתו של מתי מוצגת לאור הרחמים. כשהוא עבר ליד ביקתתו של המוכס, ישוע הביט במתי בתשומת לב רבה. היה זה מבט מלא-רחמים שמחל לחטאיו של אותו אדם, החוטא והמוכס אותו ישוע בחר – למרות היסוס מצד תלמידיו – להיות אחד משנים-העשר. הקדוש בֶּדָה המכובד, בהערותיו על חלק זה בבשורה, כתב שישוע הביט במתי באהבה רחומה ובחר בו: miserando atque eligendo (ברחמו ובבוחרו). [7] הביטוי הזה הרשים אותי מאד עד שבחרתי שהוא יהיה המוטו שלי כבישוף.
9. במשלים שהוא מקדיש לרחמים, ישוע מגלה את טבעו של אלוהים כאב שלעולם לא מוותר עד שהוא סולח לעוון ומתגבר על הדחייה בחמלה וברחמים. אנו מכירים משלים אלו היטב, במיוחד שלושה מהם: משל השה האובד, המטבע האובד והאב עם שני הבנים (ראה: לוקס טו:32-1). במשלים הללו, אלוהים תמיד מוצג כמלא שמחה, בייחוד בשעה בה הוא סולח. בהם אנו מוצאים את לב הבשורה ואת ליבה של אמונתנו, זאת מכיוון שהרחמים מוצגים ככוח שמתגבר על הכול, ממלא את הלב באהבה ומביא נחמה באמצעות מחילה.

ממשל אחר אנו מקבלים עצה משמעותית לחיינו הנוצרים. בתגובה לשאלתו של כיפא בנוגע למספר הפעמים בהם יש לסלוח לאחר, ישוע עונה: "אֵינֶנִּי אוֹמֵר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים אֶלָּא עַדשִׁבְעִים וָשֶׁבַע" (מתי יח:22). לאחר מכן הוא ממשיך ומספר את משל ה"עבד החצוף" שבשעה שנקרא להחזיר לאדונו סכום כסף רב, כרע על ברכיו ופילל לרחמים ולכן אדונו מחק את חובו. אבל, אז הוא פגש בעבד אחר שהיה חייב לו כמה פרוטות וגם זה כרע ברך וביקש רחמים, אך העבד הראשון סרב לבקשה והשליך אותו לבית הסוהר. כשהאדון שמע על שאירע, הוא התמלא בכעס וזימן את העבד הראשון בשנית ואמר לו: "הַאִם לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ גַּם אַתָּה לְרַחֵם עַל חֲבֵרְךָ הָעֶבֶד כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רִחַמְתִּי עָלֶיךָ?" (מתי יח:33). ישוע מסכם – "כָּכָה גַּם אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַעֲשֶׂה לָכֶם אִם לֹא תִּמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל לְבַבְכֶם" (מתי יח:35).

משל זה מכיל מסר חשוב לכולנו. ישוע מסביר שהרחמים אינם אך ורק פעולה של האב, אלא שהם נעשים לאמת מידה לבירור זהותם של ילדיו האמתיים. בקצרה, אנו נקראים להפגין רחמים מכיוון שרחמים הופגנו כלפינו בתחילה. מחילה לחטאים נעשית לביטויה המובהק של אהבה רחומה ועבורנו הנוצרים, למצווה ממנה אין באפשרותנו להתחמק. לעתים, מה קשה היא הסליחה! אך, אף על פי כן, המחילה היא כלי המופקד בידינו החלושות כדי לזכות בשלום הלב. שכן, להיפטר מהכעס, מהזעם, מהאלימות ומהנקמה הם תנאים בסיסיים לחיים בשמחה. הבה, אפוא, נשמע לדברי השליח: "אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם" (אפסיים ד:46). בראש ובראשונה, הבה נאזין לדבריו של ישוע שהפך את הרחמים למופת של חיינו ולקנה מידה לאמינות אמונתנו: "אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ" (מתי ה:7). זוהי הברכה אליה עלינו לשאוף ביתר שאת במהלך שנת קודש זו.

כפי שניתן לראות בכתבי הקודש, הרחמים הם מילת מפתח שמצביעה על פעולת האלוהים למעננו. הוא לא מגביל עצמו לדיבור על אהבתו, אלא הופכה לנראית ולמוחשית. הרי ככלות הכול, אהבה אינה יכול להיות רעיון מופשט. מטבעה היא מצביעה על משהו מוחשי: כוונות, גישות והתנהגויות שנראות בהתנהלות היומיומית שלנו. רחמי האלוהים הם הדאגה האוהבת של אלוהים כלפי כל אחד ואחת מאתנו. הוא חש אחריות לכך, דהיינו, הוא רוצה ברווחתנו והוא רוצה לראות אותנו מאושרים, מלאי שמחה ושלווים. זוהי הדרך בה על אהבתם הרחומה של נוצרים לצעוד. בדרך בה האב אוהב, כך אוהבים גם ילדיו. כפי שהוא רחמן, כך גם אנו נקראים להיות רחמנים איש כלפי רעהו.

10. רחמים הם עמוד התווך של חיי הכנסייה כולה. בפעילותה הפסטורלית, על הכול להיעטף בחמלה שבה היא פונה למאמינים. במסרה ובעדותה בפני העולם, אל לו לדבר להיות חסר ברחמים. אמינותה של הכנסייה מובעת דרך חמלתה ואהבתה מלאת הרחמים. לכנסייה "תשוקה בלתי-נדלית לרחם". [8] ייתכן ששכחנו עם הזמן כיצד להביע ולחיות את דרך הרחמים. מחד גיסא, הפיתוי להתמקד בצדק לבדו גרם לנו לשכוח שעל אף היותו צעד הכרחי וחיוני, זהו הצעד הראשון בלבד. על הכנסייה ללכת אל מעבר לכך ולשאוף למטרה נשגבת וחשובה יותר. מאידך גיסא, עם כל הצער שבדבר, עלינו להכיר בכך שקרנה של מידת הרחמים יורד בחברה הרחבה יותר. במקרים מסוימים נדמה שהמילה יצאה מכלל שימוש. אולם, אילולא ניתנה עדות לרחמים, החיים היו נעשים לריקים ועקרים, מסוגרים בשממה. באה העת שהכנסייה תאמץ בשנית את קריאת רחמים השמחה. עתה הזמן לחזור ליסודות ולשאת בחולשות ובמאבקים של אחינו ואחיותינו. רחמים הם הכוח שמעירנו לחיים חדשים ומעניק לנו את העוז להביט אל עבר העתיד בתקווה.

11. אל לנו לשכוח את דברי הטעם שהוצעו לנו על ידי הקדוש יוחנן פאולוס השני באיגרת האפיפיורית השניה שלו,מלא הרחמים [Dives in Misericordia], שיצאה לאור במפתיע והנושא שלה גם הוא הפתיע רבים. ישנן שתי פסקאות עיקריות להן ארצה להפנות תשומת לב. ראשון, הקדוש יוחנן פאולוס השני הדגיש את העובדה ששכחנו את עניין הרחמים בסביבה החברתית של ימינו: "נדמה שהמנטליות של ימינו אנו, אף יותר מבימים עברו, מתנגדת לאלוהים של רחמים ולמעשה נוטה לדחוק אל מחוץ לחיים ולהסיר מלב האדם את עצם מושג הרחמים. נראה שהמילה רחמים והרעיון שעומד מאחוריה מעוררים אי-נעימות מסוימת באדם, שהודות להתפתחות העצומה במדע ובטכנולוגיה, בקנה מידה שטרם נראה כמוהו בהיסטוריה, נעשה לשליט הארץ, כבשהּ ורדה בה (ראה: בראשית א:28). שליטה זו בארץ מובנת לעתים בצורה חד-צדדית ושטחית ונראה שאין בה מקום לרחמים ... וזוהי הסיבה שבמצב הנוכחי של הכנסייה והעולם בימינו, אנשים רבים וקבוצות רבות המונחים על ידי חוש חי של האמונה, פונים בצורה כמעט ספונטנית לרחמי האלוהים". [9]

יתר על כן, הקדוש יוחנן פאולוס השני קרא בדחיפות להכרזת הרחמים ומתן עדות להם בעולנו כיום: "הדבר נובע מאהבה לבני האדם, לכל מה שאנושי ולכל מה שלפי תחושותיהם של רבים מבני זמננו, נתון לסכנה גדולה. רז המשיח ... מחייבני להכריז את הרחמים כאהבתו הרחומה של אלוהים המתגלה ברז המשיח עצמו. כמו כן, הוא מחייבני לפנות לרחמים הללו ולהתחנן לקבלתם בשלב הקשה והמכריע הזה בתולדות הכנסייה והעולם". [10] דברים אלו חשובים יותר מאי פעם ויש לשאת אותם בשנית בשנה קדושה זו. הבה נאזין שוב לדבריו: "הכנסייה חייה חיי אמת כשהיא מצהירה ומכריזה רחמים – תוארו הרם ביותר של הבורא והגואל – וכשהיא מקרבת בני אדם למקורות רחמי המושיע, עליהם היא מופקדת ואותם היא מחלקת." [11]

12. הכנסייה נשלחה כדי להכריז את רחמי האלוהים, ליבה הפועם של הבשורה, שחייבים לחדור לליבם ולשכלם של הכול. כלת המשיח מתאימה את התנהלותה לזו של בן האלוהים שניגש לכול ללא יוצא מן הכלל. בימינו, כשבידי הכנסייה משימת הבישור המחודש, יש להציע את נושא הרחמים שוב ושוב עם להט חדש ופעולה פסטורלית מחודשת. חיוני ביותר, עבור הכנסייה ועבור אמינות בשורתה, שהיא עצמה תחייה את הרחמים ותעיד עליהם. על פעולותיה ומחוותיה להביע רחמים, כדי לגעת בליבם של הכול ולהעניק להם השראה למצוא פעם נוספת את הדרך שמובילה אל האב.

האמת הראשונה של הכנסייה היא אהבת המשיח. הכנסייה עושה עצמה למשרתת של אהבה זו ומתווכת אותה לכל בני האדם: אהבה שמוחלת ומביעה את עצמה בהקרבה עצמית. לפיכך, באשר הכנסייה נמצאת, יש לראות גם את רחמי האב. בפּרוֹקְיִוֹת שלנו, בקהילות, בהתאגדויות ובתנועות, או בקצרה - בכל מקום בו ישנם נוצרים, על כולם למצוא נווה מדבר של רחמים.

13. אנו רוצים לחיות שנת יובל זו לאור דבריו של האדון: רחמנים כאב. כותב הבשורה מזכיר לנו את תורתו של ישוע שאומר: "הֱיוּ רַחֲמָנִים כְּשֵׁם שֶׁאֲבִיכֶם רַחֲמָן הוּא" (לוקס ו:36). זהו אורח חיים טובעני בה במידה שהוא עשיר בשמחה ובשלום. מצוות ישוע מופנת לכול הרוצה לשמוע לדברו (ראה: לוקס ו:27). כדי שנוכל לרחם, אפוא, עלינו להאזין לדבר האלוהים. משמעות הדבר הינה שחזור של ערך הדממה, כדי להרהר בדבר שמגיע אלינו. בצורה שכזו, ניתן יהיה להרהר בדבר האלוהים ולאמצו כאורח חיים.

14. לצליינות מקום מיוחד בשנה הקדושה, מכיוון שהיא מייצגת את המסע שכל אחד מאתנו עורך בימי חייו. החיים עצמם הם מסע צליינות, והאדם עצמו הוא viator (עובר אורח), צליין הצועד ועושה את דרכו למחוז חפצו. באופן דומה, כדי להגיע לדלת הקדושה ברומא או בכל מקום אחר בעולם, על כל כולם יהיה לערוך מסע צליינות, איש כפי יכולתו. יהיה זה אות לכך שהרחמים הם מטרה אותה יש להשיג והיא דורשת התמדה והקרבה. יהי רצון שהצליינות תניע חזרה בתשובה: בחציית סיפה של הדלת הקדושה, אנו נמצא את הכוח לקבל את רחמי האלוהים ונתמסר לרחמים כלפי אחרים כפי שהאב היה רחום עמנו.

האדון ישוע מראה לנו את השלבים שבאמצעותם מסע הצליינות שלנו יגיע ליעדו: "אַל תִּשְׁפְּטוּ וְלֹא תִּשָּׁפְטוּ. אַל תַּרְשִׁיעוּ וְלֹא תֻּרְשְׁעוּ. סִלְחוּ וְיִסָּלַח לָכֶם. תְּנוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם; מִדָּה יָפָה, דְּחוּסָה, גְּדוּשָׁה וְשׁוֹפַעַת יִתְּנוּ בְּחֵיקְכֶם, כִּי בַּמִּדָּה שֶׁאַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם" (לוקס ו:38-37). האדון מצוונו, בראש ובראשונה, לא לשפוט ולא להרשיע. אם מישהו רוצה להינצל מגזר דינו של האלוהים, אל לו להעמיד עצמו כשופט לאחיו ולאחיותיו. בכל פעם בה הם שופטים, בני האדם מתבוננים בפני השטח בלבד, בעוד האב רואה למעמקי הנפש. מה רב הנזק שמילים גורמות כשמקורן ברגשות של חמדנות וקנאה! לדבר רעה על הזולת מאיר עליהם באור שלילי, פוגע בשמם הטוב ועושם טרף לגחמות הרכילות. על דרך החיוב, ההימנעות מן המשפט ומן ההרשעה משמעה לדעת לקבל את הטוב בכל אדם ולחסוך ממנו כל סבל שעלול להיגרם מגזר דיננו הפגום ומהיומרה שלנו לדעת הכל אודותיו. אך לא די בכך כדי להביע את הרחמים. בנוסף, ישוע מבקש מאתנו לסלוח ולתת. להיות כלים של רחמים מכיוון שאנו קיבלנו בראשונה רחמים מאלוהים. להיות נדיבים כלפי הזולת, לדעת שאלוהים משפיע מטובו עלינו בנדיבות בל-תתואר.

רחמנים כאב, אפוא, הוא ה"מוטו" של שנה קדושה זו. ברחמים, אנו מוצאים הוכחה לדרך בה אלוהים אוהב אותנו. הוא מעניק את כול כולו, תמיד, מרצונו הוא ואינו מבקש דבר בתמורה. הוא בא לעזרתנו בעת קראנו. מה יאה שהכנסייה מתחילה את תפילתה היומיומית במילים "אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (תהילים ע:2)! עצם ההצלה אותה אנו מבקשים היא צעד ראשון של רחמי האלוהים לקראתנו. הוא בא להצילנו מהחיים בצל חולשותינו. עזרתו מסייעת לנו לקבל את נוכחותו ואת קרבתו לנו. מושפעים מדי יום בידי רחמיו, גם אנו יכולים להיות רחומים כלפי כולם.

15. במהלך השנה הקדושה הזו, נוכל לחוות את פתיחת לבבנו לחיים בפריפריות הקיומיות השונות, שלהיווצרותן העולם המודרני תרם בצורה משמעותית. מה עצום מספרם של מצבי הסכנה והסבל הקיימים היום! מה רבים הפצעים על גופם של אלו שזעקתם מושתקת ומוטבעת באדישותם של העשירים! במהלך שנת היובל הזו, הכנסייה תיקרא ביתר שאת לרפא פצעים אלה, למשוח אותם בשמן הנחמה, לחבוש אותם ברחמים ולהמציא להם ארוכה בסולידריות ובטיפול דואג. הבה נמנע מהתדרדרות לאדישות משפילה או משגרה חדגונית שמונעת מאתנו לגלות את החדש! הבה נישמר מציניות הרסנית! הבה נפקח את עניינו ונראה את ייסורי העולם, את פצעי אחינו ואחיותינו שכבודם נמנע מהם, הבה נכיר בקריאתנו לבוא לקראת זעקתם! הבה ניגש אליהם ונתמוך בהם כדי שיוכלו לחוש בחום של נוכחותנו, חברותנו ואחוותנו! יהי רצון שבכיים יעשה לבכיינו ויחדיו נשבור את חומות האדישות שמושלות ומסתירות את הצביעות והאנוכיות שלנו!

מה רב רצוני שבמהלך שנת היובל הזו, הנוצרים יהרהרו על מעשי הרחמים הגשמיים והרוחניים. תהיה זו דרך לעורר שוב את מצפוננו שלעתים קרובות מידי נשאר כהה אל מול העוני. הבה נצעד אל עומקה של הבשורה, בה לעניים ניתנת חוויה ייחודית של רחמי האלוהים. ישוע מציג בפנינו את מעשי הרחמים הללו בדרשותיו, כדי שנדע האם אנו חיים כתלמידיו. הבה נגלה מחדש את מעשי הרחמיים הגשמיים: להאכיל רעבים, להשקות צמאים, להלביש ערומים, לקבל זרים, לרפא חולים, לבקר אסורים ולקבור מתים. בנוסף, אל לנו לשכוח את מעשי הרחמים הרוחניים: לייעץ לספקנים, ללמד חסרי-דעת, להוכיח חוטאים, לנחם סובלים, למחול חטאים, לשאת בסבלנות את הפוגעים בנו ולהתפלל עבור החיים והמתים.

אין אנו יכולים לחמוק מדברי האדון לנו והם יהיו לאמת מידה על פיה נשפט: האם האכלנו את הרעבים והשקנו את הצמאים, קיבלנו את הזרים והלבשנו את הערומים או הקדשנו מזמננו לחולים ולאסורים (ראה: מתי כה-45-31). יתר על כן, נדרש להשיב, האם סייענו לזולת לברוח מהספק שמפיל אותו אל תהום הייאוש ומשמש לעתים קרובות מקור לבדידות; האם סייענו בביעור הבורות בה מיליוני אנשים חיים, בייחוד ילדים החסרים את האמצעים להשתחרר מכבלי העוני; האם היינו קרובים לבודדים ולסובלים; האם מחלנו למי שפגע בנו ודחינו על הסף כל צורה של כעס ושנאה המובילים לאלימות; האם יש בנו את אותה סבלנות שמפגין אלוהים, הסבלני עמנו והאם הפקדנו בידי האדון את אחינו ואחיותינו בתפילה. בכל אחד מה-"קטנים הללו", המשיח עצמו נוכח. בשרו מתגשם בבשר המעונים, השבורים, המוכים, הגוועים והגולים, כדי שנכיר אותם וכדי שניגע ונטפל בהם. הבה נזכור את דבריו של יוחנן הקדוש של הצלב: "בעודנו מתכוננים לעזוב חיים אלו, נישפט על פי אהבתנו". [12]

16. בבשורה על פי לוקס, אנו מוצאים יסוד חשוב אחר שיסייע בידינו לחיות את שנת היובל באמונה. לוקס כותב שביום השבת, ישוע חזר לנצרת וכמנהגו נכנס לבית הכנסת. אז זימנו אותו לקרוא בכתובים ולדבר עליהם. קטע הקריאה היה מספר ישיעהו ובו נכתב: "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה" (ישעיה סא:2-1). "שנת רצון לה'" או במילים אחרות, "רחמים": על כך הכריז האדון וזה מה שאנו מייחלים לחיות עתה. שנה קדושה זו תביא לקדמת הבמה את עושר שליחותו של ישוע המהדהד בדברי הנביא: להביא מילה או מחווה של נחמה לעניים, להכריז דרור לכבולים בצורות חדשות של עבדות בחברה המודרנית, להשיב מאור עיניים למי שאינו יכול לראות מכיוון שהוא אסור בתוך עצמו, להשיב את הכבוד לכל מי שזה נגזל ממנו. פעם נוספת דבריו של ישוע נעשים מוחשיים בתשובה האמונית שהנוצרים נקראים להשיב בעדותם. יהי רצון שדברי השליח ילוו אותנו: "הַגּוֹמֵל חֶסֶד יַעֲשֶׂה זֹאת בִּמְאוֹר פָּנִים" (אל הרומים יב:8).

17. את צום ארבעים הימים שיתרחש במהלך שנת יובל זו יש לחיות בצורה בצורה משמעותית ביותר, כעת רצון לציין ולחוות את רחמי האלוהים. מה רבים העמודים בכתבי הקודש שמתאימים לכך שיהגו בהם במהלך צום הארבעים כדי לסייע לנו לגלות מחדש את פניו הרחומים של האב! אנו יכולים לחזור על דבריו של הנביא מיכה ולהפכם לשלנו: "מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז:19-18).

במהלך תקופת התפילה, הצום והצדקה הזו ניתן להגות במיוחד גם בדבריו של הנביא ישעיה: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה נח:11-6).

את היוזמה 24 שעות לאדון, שתיערך ביום שישי ושבת שלפני השבוע הרביעי של צום הארבעים, יש לאמץ בכל כנסייה מקומית. רבים מקרב האנשים, ביניהם צעירים, חוזרים לתקדיש הוידוי; בחוויה זו הם מגלים מחדש דרך לשוב אל האדון, לחוות רגע עוצמתי של תפילה ולמצוא משמעות לחייהם. הבה נחזיר את תקדיש הוידוי למרכז, כך שהוא יאפשר לאנשים לגעת בגדולת רחמי האלוהים במו ידיהם. לכל חוזר בתשובה, יהיה זה מקור לשלום פנימי אמתי.

לעולם לא אתייעף מלהדגיש את העובדה שעל הכוהנים המוודים להיות אות אמתי לרחמי האב. אנו לא נעשים מוודים טובים בן רגע. בראש ובראשונה, אנו נעשים מוודים טובים כשאנו מאפשרים לעצמנו להיות חוזרים בתשובה התרים אחר רחמים. הבה נזכור תמיד שלהיות מוודים משמעו להשתתף בשליחות של ישוע להיות אותות מוחשיים להתמדתה של אהבת האלוהים שמוחלת ומושיעה. אנו, הכוהנים, זכינו במתת רוח הקודש שמאפשרת לנו למחול לחטאים והיא מופקדת בידינו. אין לאיש מאתנו שליטה מלאה על תקדיש זה, אלא דרכו אנו משרתים נאמנים לרחמי האלוהים. על כל מוודה לקבל את המאמינים כאב במשל הבן האובד: אב שרץ החוצה כדי לפגוש את בנו על אף שזה כילה את כל ירושתו. מוודים נקראים לקבל את הבן החוזר בתשובה, ששב הביתה, ולהביע את השמחה שבחזרתו. אל לנו להתעייף מלגשת גם לבן השני שעומד בחוץ, שאינו מסוגל לשמוח, כדי להסביר לו שהדרך בה הוא שופט חמורה, לא צודקת וחסרת משמעות לאור רחמיו הבלתי נדלים של האב. יהי רצון שמוודים לא ישאלו שאלות חסרות תוחלת, אלא כאב במשל, יקטעו את הנאום המוכן-מראש של הבן האובד, כך שהמוודים ילמדו לקבל את הקריאה לעזרה ולרחמים שפורצת מליבו של כל חוזר בתשובה. בקצרה, מוודים נקראים להיות אותות לבכורתם הנצחית הרחמים, בכל מקום, בכל מצב ויהי מה.

18. במהלך צום הארבעים של השנה הקדושה, אשלח שליחים של רחמים. הם יהיו אות לקרבתה האמהית של הכנסייה לעם האלוהים ויאפשרו לו להיכנס לעומק עושרו של רז זה שהוא יסוד לאמונתנו. יהיו כוהנים להם אעניק סמכות למחול אף החטאים השמורים לכס הקדוש, כדי שרוחב סמכותם כמוודים יעשה ברור יותר. הם יהיו, בראש ובראשונה, אותות חיים למוכנותו של האב לקבל את המבקשים מחילה. הם יהיו שליחים של רחמים מכיוון שהם יכוננו מפגש אנושי אמתי, מקור לשחרור, עשיר במחויבות להתגבר על מכשולים ולקבל מחדש את חיי הטבילה. את שליחותם יובילו דבריו של השליח: "כִּי אֱלֹהִים כָּלָא אֶת הַכֹּל בְּאִי־צִיּוּת כְּדֵי שֶׁיְּרַחֵם עַל הַכֹּל" (רומים יא:32). למעשה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, נקראים לאמץ את הקריאה לרחמים. יהי רצון ששליחים אלה יחיו את הקריאה הזו בביטחון שהם יכולים להפנות את מבטם אל ישוע, "כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים" (עברים ב:17).

אני מבקש מאחיי הבישופים להזמין ולקבל את פניהם של השליחים הללו כדי שהם יהיו, מעל הכל, מבשרי רחמים אמינים. אני מבקש שכנסיות מקומיות תארגנה "שליחות אל האנשים", בצורה בה אותם שליחים יהיו נושאי שמחה ומחילה. על הבישופים לערוך את תקדיש הוידוי עם עמם כדי ששעת החסד שמציאה שנת היובל הזו תאפשר לרבים מבני ובנות האלוהים לשוב לצעוד בדרך לאחוזת האב. יהי רצון שרועי קהילות, בייחוד במהלך צום הארבעים, ישקדו בקריאתם למאמינים להתקרב "אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד" (עברים ד:16)

19. יהי רצון שמסר הרחמים יגיע לאוזני כול, שאיש לא יישאר אדיש לקריאה לחוות רחמים. בכך, אני קורא ביתר שאת את מי שהתנהגותם מרחיקה אותם מחסד האלוהים לחזור בתשובה. אני חושב בעיקר על הגברים והנשים המשתייכים לארגוני פשע מכל סוג שהוא. לטובתם הם, אני מתחנן אליהם שישנו את חייהם. אני מבקש מהם בשם בן האלוהים שעל אף דחייתו את החטא, מעולם לא דחה את החוטא. אל-נא תיפלו למוקש הנורא שבמחשבה שהחיים תלויים בממון גרידא ושבהשוואה לממון, כל השאר חסר כל ערך או כבוד. אין זו אלא אשליה! אנחנו לא יכולים לקחת עמנו את ממוננו לעולם שמעבר. הממון לא מסב לנו אושר. אלימות לצורך השגת עושר ספוג-דם אינה מעצימה ואין באפשרותה להפוך איש לבן אלמוות. במוקדם או במאוחר, הכול יישפטו בידי האלוהים, ממנו אין איש יכול לחמוק.

אותה הזמנה מוצעת למי שמנציח את השחיתות או לוקח בה חלק. הפצע המוגלתי הזה הינה חטא חמור שזועק השמימה לנקמה, זאת מכיוון שהוא מאיים על עמודי התווך של חיי הפרט והחברה. השחיתות מונעת בעדנו להביט אל העתיד בתקווה, שכן תאוות הבצע הרודנית שלה מנפצת את תכוניותיהם של החלשים ורומסת את העניים שבעניים. זהו רוע שמטמיע עצמו במעשי היומיום, מתפשט ויוצר מהומה רבה. שחיתות הינה איבּוּן של הלב שחוטא בהחלפת האלוהים באשליה שהממון הוא סוג של עוצמה. זוהי מעשה אפלה המוזן מחשדות ומתככים. Corruptio optimi pessima [שחיתות הטובים ביותר הינה רעה מכול], אמר הקדוש גרגוריוס הגדול בטוב טעם וחזר על כך שאל לאיש לראות עצמו כחסין לניסיון זה. אם ברצוננו לגרשה מחיי הפרט והחברה, אנו זקוקים לתבונה, עמידה על המשמר, נאמנות ושקיפות יחד עם האומץ לגנות כל עוולה. אם לא יילחמו בה בגלוי, בשלב זה או אחר הכול ייקחו בה חלק והיא תחריב את עצם קיומנו.
זוהי שעת כושר לשנות את חיינו! זהו הזמן לפתוח את ליבנו להשפעה! בפני מעשי העוולה, אף בפניהם של פשעים חמורים, זוהי העת לשמוע את צעקתם של החפים מפשע שרכושם נגזל מהם, כבודם, רגשותיהם ואף חייהם נלקחים מהם. הדבקות בדרך הרע, סופה להשאיר את האדם הוזה ועגום. חיי אמת הם דבר אחר לחלוטין. אלוהים לעולם לא מתעייף מלהושיט לנו יד. בכל עת הוא מוכן ומזומן להקשיב לנו, ממש כמוני וכמו אחיי הבישופים והכוהנים. כל מה שיש לעשות הוא לקבל את ההזמנה לחזור התשובה ולהפקיד את עצמך בידי הצדק במהלך שעת הרחמים המיוחדת שהכנסייה מציעה.

20. לאור הדיון הזה, ראוי עתה להידרש ליחס שבין הצדק לרחמים. לא מדובר בשני מושגים סותרים, אלא בשני ממדים של מציאות אחת המתגלה בהדרגה עד לשיאה במלא האהבה. צדק הוא מושג בסיסי לחברה האזרחית, שנועדה להתנהל בשלטון החוק. הצדק מתפרש, כמו כן, כמה ששייך בזכות לכל אדם ואדם. בכתובים, ישנן התייחסויות רבות לצדק האלוהים ולאלוהים כ"שופט". בקטעים הללו, הצדק מתפרש כמילוי מדויק אחר דרישות התורה וכהתנהלות הראויה של כל אחד מבני ישראל על פי מצוות האלוהים. אולם, חזון שכזה הוביל לא פעם לתפיסת עולם המושתתת על ציות עיוור ונוקשה לחוקים תוך עיוות משמעותו המקורית של הצדק וערפול ערכו העמוק ביותר. כדי להתגבר על תפיסה זו, עלינו להיזכר שבכתבי הקודש, הצדק נתפס ביסודו כהקרבה עצמית מוחלטת למען רצון האלוהים.

מצדו, ישוע מדבר לא פעם על חשיבות האמונה על פני שמירת מצוות התורה. כך עלינו להבין את דבריו בשעה שהוא חולק את שולחנו עם מתי, מוכסים וחוטאים אחרים ומגיב לפרושים שמתנגדים לכך: "צְאוּ וְלִמְדוּ מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח', כִּי לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לַצַּדִּיקִים כִּי אִם לַחוֹטְאִים" (מתי ט:13). בפני תפיסת עולם הרואה בצדק שמירת מצוות גרידא, השופטת את הזולת על סמך חלוקתם לצדיקים וחוטאים, ישוע רוצה לגלות את מתנת הרחמים האדירה שמחפשת אחר חוטאים ומציעה להם מחילה וישועה. ניתן לראות מדוע, אפוא, על בסיס תפיסה הרואה ברחמים מקור לחיים חדשים ושחרור, ישוע נדחה על ידי הפרושים ומורי התורה האחרים. בניסיונם להישאר נאמנים לתורה, הם פשוט הטילו עול אחרי עול על כתפי הזולת ופגמו ברחמי האב. הקריאה לשמירה נאמנה של התורה, אסור לה למנוע את תשומת הלב מעניינים הנוגעים לכבודו של אדם.

ההתייחסות של ישוע לקטע מספרו של הנביא הושע – "'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח" (הושע ו:6) - חשוב מאד לעניינו. ישוע מאשר שמזמן זה ואילך, על אורח חייהם של תלמידיו למקם את הרחמים במרכז, כפי שישוע עצמו הראה בסעודותיו עם החוטאים. שוב, הרחמים מתגלים כיסוד המכונן בשליחות ישוע. הדבר בהחלט מאתגר את השומעים לו, שעבורם אמת המידה היא ציות לתורה כלפי חוץ. מאידך, ישוע הולך אל מעבר לתורה, הזמן שהוא מבלה בחברתם של מי שהתורה מגדירה כחוטאים מאפשרת לנו להבין את עומק רחמיו.
פאולוס השליח עורך מסע דומה. טרם פגישתו את ישוע בדרך לדמשק, הוא הקדיש את חייו לשמירה קנאית של התורה (ראה: פילמון ג:6). חזרתו בתשובה למשיח, הובילה למהפך מוחלט בתפיסת עולמו, עד שהוא כותב באיגרת אל הגלטיים: "הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר" (גלטיים ב:16).

הדרך בה פאולוס מבין את הצדק השתנתה מן היסוד. עתה הוא מבכר את האמונה על פני הצדק. מקור הישועה אינו בקיום מצוות התורה, אלא באמונה בישוע המשיח, שבמותו ותחייתו מביא ישועה ורחמים מצדיקים גם יחד. צדק האלוהים נעשה עתה לכוח משחרר למדוכאים בעבדות החטא והשלכותיו. צדקת האלוהים היא רחמיו (ראה: תהילים נא:16-11).

21. הרחמים אינם נוגדים את הצדק, אלא הם דרכו של האלוהים להושיט יד אל החוטא, להציע לו הזדמנות חדשה להביט בעצמו, לחזור בתשובה ולהאמין. חווייתו של הנביא הושע יכולה לסייע בידינו לראות כיצד הרחמים גוברים על הצדק. תקופת חייו של הנביא הייתה רבת תהפוכות עבור העם היהודי. הממלכה הרעועה עמדה על סף חורבן; העם בגד בברית; הם נדדו הרחק מהאלוהים ואמונת אבותיהם אבדה להם. לפי ההיגיון האנושי יהיה זה הגיוני שהאלוהים יעלה על הדעת לדחות עם קשה עורף שכזה; הם לא שמרו את בריתם עם האלוהים ולפיכך ראוי שייענשו. במילים אחרות, שתבוא עליהם הגלות. דבריו של הנביא מעידים על כך: "לֹא יָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב. וְחָלָה חֶרֶב בְּעָרָיו וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכָלָה מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם" (הושע יא:4 - 5). אולם, אף על פי כן, הנביא משנה בנחרצות את נימת דבריו וחושף את פניו האמתיות של האלוהים: "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא-אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר." (יא:8 - 9). בדברים שנדמה שהם פרשנות לפסוקים הללו, אוגוסטינוס הקדוש אומר: "יקל לאלוהים לעצור את חרון אפו מאשר את רחמיו". [13] ואכן כך הוא. זעמו קוצף לרגע, אך לעולם חסדו.

אם האלוהים יגביל עצמו לצדק בלבד, הוא יחדל מלהיות אלוהים ויהיה כאחד האדם הדורש אך ורק שיכבדו את החוק. אך אין די בצדק לבדו. הניסיון מוכיח שהסתמכות על צדק גרידא תוביל לחורבן. לכן אלוהים הולך אל מעבר לצדק ברחמיו ובסליחתו. ברם, אין משמעות הדבר שיש לגרוע מערכו של הצדק או לראותו כמיותר. אדרבה: על כל הטועה לשלם את המחיר. אולם, זוהי רק תחילתה של החזרה בתשובה, לא סופה, מכיוון שאז מרגישים את רכות האלוהים ואת רחמיו. אלוהים לא מתכחש לצדק. אלא, הוא עוטף אותו ומתעלה עליו במאורע גדול אף יותר בו אנו חווים את האהבה כיסוד לצדק אמתי. אם ברצוננו להימנע מהטעות עליה פאולוס הקדוש מוכיח את היהודים בזמנו, עלינו לשים לב לדבריו: "כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וְנִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים. הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין" (רומים י:4-3). צדקת האלוהים הם רחמיו הניתנים לכול, כחסד הנובע ממותו ותחייתו של ישוע המשיח. כך צלב המשיח הוא משפט האלוהים על כולנו ועל העולם כולו, מכיוון שהוא מציע לנו ערובה לאהבה ולחיים חדשים.

22. שנת יובל טומנת בחובת הענקת שחרור חטאים (אינדולגנציה). עניין זה יקבל משמעות רבה אף יותר בשנת הקודש של הרחמים. אין כל גבול למחילת האלוהים. במותו ובתחייתו של ישוע המשיח, אלוהים מראה בבהירות רבה את אהבתו ואת כוחה להשמיד כל חטא אנוש. פיוס עם אלוהים נהיה אפשרי ברז הפסחא ובתיווך הכנסייה. כך אלוהים מוכן ומזומן למחול בכל עת והוא מעולם לא מתעייף מלסלוח ללא הרף בדרכים חדשות ומפתיעות. אף על פי כן, כולנו מכירים היטב את חווית החטא. אנו יודעים שנקראנו לשלמות (ראה: מתי ה:48), אך אנו חשים בעולו הכבד של החטא. למרות שאנו חשים בכוחו המשנה של החסד, אנו ממשיכים להרגיש את השפעתו של החטא האופייני למצבנו הנפוּל. למרות שסלחו לנו, ההשפעות המנוגדות של החטא נשארות. בתקדיש הווידוי, אלוהים סולח לחטאינו והוא מטהר אותם לגמרי; למרות זאת, החטא עודנו משפיע לרעה על הדרך בה אנו חושבים ופועלים. אך רחמי האלוהים מתגברים אף על זאת. הם נעשים לשחרור (אינדולגנציה) מצדו של האב לכל המשקעים שהחטא הותיר מאחור ומאפשרים לאדם לפעול בצדקה, לגדול באהבה במקום ליפול שנית אל תהום החטא.

הכנסייה חייה באחדות הקדושים. בגופו של המשיח, אחדות זו, מתת האלוהים, נעשית לאיחוד רוחני הקושר אותנו לקדושים ולמבורכים שמספרם רב מספור (ראה: ההתגלות ז:4). קדושתם באה לעזרת חולשתנו בצורה שמאפשרת לכנסייה, בתפילתה האימהית ובאורח חייה, לחזק את חולשתם של אחדים באמצעות חוזקם של אחרים. לכן, לחיות את השחרור מכלל החטאים בשנת הקודש משמעו לגשת לרחמי האב בביטחון שמחילתו ממלאת את כל חיי המאמין. בהשגת שחרור מחטאים ישנה חוויה של קדושת הכנסייה, שמרעיפה על הכול את פרות גאולת המשיח כדי שאהבת האלוהים ומחילתו יוגשו לכולם. הבה נחייה שנת יובל זו בעוצמה ובתחינה לאב למחול לחטאינו ולרחוץ אותנו ב"שחרור" הרחום שלו.

23. לרחמים ממד שיוצא אל מחוץ לגבולות הכנסייה. הוא קשור ליהדות ולאסלאם, הרואים גם הם ברחמים את אחת ממידותיו החשובות של האלוהים. בני עם ישראל היו הראשונים לזכות בהתגלות הזו, הנפרשת לאורך הדורות, כמקור לעושר בלתי נדלה שנועד להתחלק בין האנושות כולה. כפי שראינו, דפי הברית הישנה ספוגים ברחמים מכיוון שהם מתארים את מעשי האדון למען עמו ברגעים הגורליים ביותר בתולדותיו. אחד השמות החשובים ביותר שהאסלאם מייחס לבורא העולם הוא "הרחמן הרחום". קריאה זו נמצאת לעתים קרובות על שפתותיהם של מאמינים מוסלמים המרגישים בליווי ובתמיכה של הרחמים הללו בחולשות היומיום שלהם. גם הם מאמינים שאין איש היכול להגביל את רחמי האלוהים מכיוון ששעריהם פתוחים לעד.

בטוחני ששנת היובל הזו, המציינת את רחמי האלוהים, תיצור מפגש בין הדתות הללו ועם מסורות דתיות מכובדות אחרות. יהי רצון שהיא תפתח אותנו לשיח ללבי אף יותר זה עם זה, כדי שנכיר ונבין איש את רעהו בצורה טובה יותר. יהי רצון שהיא תעקור משורש כל צורה של צרות אופקים וזלזול ותגרש כל ביטוי של אלימות ואפליה.

24. מחשבותיי פונות עתה אל אם הרחמים. יהי רצון שנועם זיו פניה ישמור עלינו בשנה הקדושה הזו, כדי שכולנו נגלה מחדש את השמחה שבחמלת האלוהים. איש לא העמיק ראות ברז הדבר שנהיה בשר כמרים. כל חייה עוצבו לאור נוכחותם של הרחמים שנעשו בשר. אם הצלוב והקם לתחייה נכנסה בשערי בית הרחמים מכיוון שהיא השתתפה בצורה מיוחדת ברז אהבתו.
היא נבחרה להיות אם האלוהים ומלכתחילה אהבת האלוהים הכינה את מרים להיות ארון הברית שבין האלוהים והאדם. היא אצרה בליבה את רחמי האלוהים בהרמוניה מוחלטת עם בנה, ישוע. שיר ההלל שלה, שנשמע על מפתן ביתה של אלישבע, הוקדש לרחמי האלוהים שמופיעים "מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם"(לוקס א:50). גם אנו נכללים בדברי הנבואה של מרים העלמה. יהיה זה לנו מקור לנחמה ולעוצמה בעודנו חוצים את מפתנה של השנה הקדושה הזו כדי שנחווה את פירות רחמי האלוהים.

למרגלות הצלב, מרים, יחד עם יוחנן, תלמיד האהבה, היו עדים לדברי המחילה שבקעו מפיו של ישוע. ביטוי נעלה זה של רחמים כלפי מי שצלב אותו, מראה לנו את הקיצון אליו יכולים רחמי האלוהים להגיע. מרים מעידה על כך שרחמי הבן אינם יודעים גבול מהו וניתנים לכול, ללא יוצא מן הכלל. הבה נפנה אליה במילות תפילת "שלום עליך מלכה", תפילה כה עתיקה וכה חדשה, כדי שהיא לעולם לא תתעייף מלהפנות את מבטה החומל עלינו ולעשותנו ראויים להגות בפני הרחמים, בנה ישוע.

תפילתנו מופנית גם לקדושים ולמבורכים שעשו את רחמי האלוהים למטרתם בחיים האלה. אני חושב בעיקר על שליחת הרחמים הגדולה, הקדושה פאוסטינה קובאלסקה. יהי רצון שהיא, שנקראה להיכנס לעומק רחמי האלוהים, תעתיר בעדינו ותשיג לנו את החסד לחיות וללכת תמיד בדרך רחמי האלוהים בביטחון איתן באהבתו.

25. זוהי שנה קדושה המיועדת לכך שנחייה ביומיום את הרחמים שהאב מעניק לכולנו ללא הרף. בשנת היובל הזו, הבה נאפשר לאלוהים להפתיע אותנו. הוא מעולם לא מתעייף מלפתוח לרווחה את שערי ליבו וחוזר על כך שהוא אוהב אותנו ורוצה לחלוק את אהבתו עמנו. הכנסייה חשה בצורך הדחוף להכריז את רחמי האלוהים. חייה אמתיים ואמינים רק כשהיא נהיית לשליחת רחמים משכנעת. היא מכירה בכך שמטרתה העיקרית, במיוחד ברגע מלא תקוות ואפוף אותות סותרים, הוא להביא אל כולם את הרז הגדול של רחמי האלוהים בהגותה בפני המשיח. ראשית כל, הכנסייה נקראת להיות עדה אמינה לרחמים, להצהיר אותם ולחיות אותם כלב ליבה של תורת ישוע המשיח. ממעמקי השילוש הקדוש, מלב רז האלוהים, נהר הרחמים הגדול זורם ועולה על גדותיו ללא הרף. זהו מעיין שלא יתייבש לעולם, ללא קשר מה כמות הניגשים אליו. בכל פעם בה אדם זקוק לכך, ביכולתו לגשת אליו, מכיוון שרחמי האלוהים לא תמים לעולם. עומק הרז שעוטף אותם זהה בממדיו לעושר שנובע מהם.

בשנת היובל הזו, יהי רצון שהכנסייה תחזור על דבר האלוהים שמהדהד ברור וחזק כמסר ואות למחילה, עוצמה, עזרה ואהבה. יהי רצון שהיא לעולם לא תתעייף מלהגיש את רחמיה ותתאזר בסבלנות כשהיא מציעה חמלה ונחמה. יהי רצון שהכנסייה תיעשה לקולם של כל איש ואישה ותחזור ללא הרף: "זְכֹר-רַחֲמֶיךָ יְהוָה וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה" (תהילים כה:6(.
ניתן ברומא, בכיכר פטרוס הקדוש, ב-11 באפריל, בליל השימורים ליום א' השני של חג הפסחא המכונה גם יום א' של רחמי האלוהים, בשנה ה-2015 לאדוננו, השלישית לכהונתנו.

פרנציסקוס

הערות שוליים:

[1] ראה: מועצת הוותיקן האקומנית השנייה, חוקה דוגמטית בדבר ההתגלות האלוהים דבר האלוהים [Dei Verbum], 4.

[2] דברי פתיחה למועצת הוותיקן האקומנית השנייה, שמחי האם הכנסייה [Gaudet Mater Ecclesia], 11 באוקטובר 1962, 3-2.

[3] פאולוס השישי, נאום במפגש הפומבי האחרון של מועצת הוותיקן האקומנית השנייה, 7 בדצמבר 1965.

[4] ראה: מועצת הוותיקן האקומנית השנייה, חוקה דוגמטית בדבר הכנסייה אור לגויים [Lumen Gentium], 16; חוקה פסטורלית בדבר הכנסייה בעולם המודרני שמחה ותקווה [Gaudium et Spes], 15.

[5] תומס אקווינס הקדוש, הסומה התאולוגית, II-II, ש. 30, ת. 4.

[6] יום א' ה-26 בזמן הרגיל. מזמור זה מופיע כבר במאה השמינית בתפילת לסעודת האדון בסקרמנטריום הגלסיאני משנת 1198.

[7] בדה המכובד, דרשה 22: CCL, 122, 151-149.

[8] פרנציסקוס, אגרת אפיפיורית שמחת הבשורה [Evangelii Gaudium], 24.

[9] הקדוש יוחנן פאולוס השני, אגרת אפיפיורית המלא רחמים [Dives in Misericordia], 2.

[10] המלא רחמים, 15.

[11] המלא רחמים, 13.

[12] יוחנן הקדוש של הצלב, הערות רוחניות [Avisos Espirituales] מילים של אור ואהבה [Dichos de Luz y Amor], 57.

[13] אוגוסטינוס הקדוש מהיפו, דרשות על ספר תהילים, 76, 11.

Auto Insurance Quotes